שלום לידידינו היקרים!
מכאן, מהציון הקדוש בטבריה, אנחנו מביטים אל הקיץ הישראלי הרותח אך רואים מציאות קפואה – החטופים עדיין בשבי, רחוקים מביתם ומאהוביהם. החזיתות שוקטות באותה דממה מעיקה שאינה מבשרת שלווה אמיתית. בעזה, לוחמינו הצעירים ממשיכים במשימתם הקדושה, ובכל שבוע שעובר נוספות לצערנו הרב משפחות נוספות למעגל השכול.
זוהי מציאות שהמילה "סטטית" מתארת אותה היטב – עולם התלוי באמצע, שאינו נוטה לא לכאן ולא לכאן. אולם מי שמכיר את טבעו הפנימי של חודש אב יבין כי הקיפאון הזה (בניגוד מוחלט לחום הלוהט שבחוץ…), העמידה הזו על קו התפר שבין יאוש לתקווה, חושפת בדיוק את המהות של התקופה הרוחנית שאנו חווים.
חודש אב נפתח בתשעת הימים – ימים שבהם העולם כולו באבל. בימים אלה חרב בית המקדש, החלה הגלות הארוכה, ועם ישראל נותר תלוי באוויר. לא כאן ולא שם, לא במקום שממנו יצא ולא במקום שאליו עדיין יגיע. תחושה מוכרת זו – של המתנה כואבת במציאות שאינה נפתרת.
שיא תקופה זו הוא יום תשעה באב, היום שבו אנו יושבים על הארץ ומתאבלים על החורבן הנורא. אולם חכמינו זכרונם לברכה גילו לנו כי תשעה באב עתיד להתהפך ולהיות יום חג. היום שבו אנו בוכים בכיה מרה יהפוך ליום שמחה עצומה.
כיצד דבר זה אפשרי? מפני שהגלות אינה המילה האחרונה. הקיפאון שאנו חווים אינו היעד הסופי. המציאות הסטטית שאנו מכירים – זוהי תחנת דרך בלבד, והתחנה הבאה היא הגאולה השלמה.
מכאן מהציון הקדוש, אנו יודעים שגם הצער העמוק ביותר יכול להתהפך לשמחה הגדולה ביותר. גם המציאות הקפואה ביותר יכולה להתפרץ פתאום לחיים מתחדשים.
חודש אב בא ללמד אותנו סבלנות של אמונה – לא סבלנות של כניעה ושל ויתור, אלא סבלנות של מי שיודע בבירור מוחלט שהישועה כבר בדרך אלינו.
אכן, ההמתנה הזו קשה ומייסרת. הציפייה לגאולה כואבת בלב, ואנו עומדים מולה חסרי הבנה. איננו יודעים מהי התכנית האלוקית שנרקמת מעלינו, ולעיתים נדמה כי אין הגיון במה שאנו עוברים. אולם דווקא בחוסר ההבנה הזה, בעמידה מול הסתום והנעלם, מתגלה כוח האמונה האמיתי שלנו.
שנזכה לגאולה השלמה בקרוב,
המערכת
הצצה על הנעשה בציון התנא בחודש האחרון
ביקור הינוקא הקדוש במערת קבורת התנא
השבוע זכינו לביקור מיוחד של הרב שלמה יהודה בארי – 'הינוקא' שליט״א – הגאון הפלאי הבקיא בכל כתבי הקודש והידוע בכוח ברכותיו.
במהלך הביקור במערת הקבורה, הגבאי שיתף את הינוקא בסיפור על נר בחלון המערה (ניתן לראות בתמונה) שנרכש עבור אדם מצרפת שעומד לפני משפט קשה. כששאל הגבאי איך לפעול למען הישועה, הגיב ה׳ינוקא׳ באופן מיידי שיעשה תיקון חצות בכל לילה, או לפחות שלוש פעמים בשבוע, ויזכיר את בקשתו להינצל בדין.
הינוקא ברך את כל התורמים והמשתתפים בפעילות הציון.
הביקור הותיר רושם עמוק על הנוכחים וחיזק את האמונה בכוח התפילה והזכות הגדולה של המקום הקדוש.
החלפת השילוט בכניסה לציון
בתקופה האחרונה בוצעה החלפת השלט הראשי של הציון הקדוש. צוות מקצועי הוריד את השלט הישן והתקין במקומו שלט חדש ומשופר. הפועלים דאגו לבצע את העבודה בזהירות ובכבוד למקום הקדוש. השלט החדש משקף את ההתחדשות המתמדת של המקום ואת הדאגה לכבוד המבקרים. גם בפעולות תחזוקה פשוטות כאלה ניכרת האהבה והמסירות לציון הקדוש.
רוחניות ואקטואליה במבט עכשווי
כשהחורבן מלמד אותנו על החוסן
מה קורה לאדם כשהעולם שלו מתמוטט? החטופים שלנו ומשפחותיהם יודעים. המשפחות השכולות יודעות. כולנו, במובן מסוים, יודעים.
מחקרים מגלים משהו מפתיע: רוב האנשים חזקים יותר ממה שהם חושבים. החוסן שלנו אינו תלוי ברגש של "להיות חזקים", אלא ביכולת למצוא משמעות גם כשהכל נראה חסר משמעות.
ברוריה, אשתו של רבי מאיר בעל הנס, הדגימה את זה בצורה עמוקה עד כאב. מסופר בילקוט שמעוני כששני ילדיה נפטרו בשבת, היא חיכתה עד מוצאי שבת לספר לבעלה. במקום להיכנס להיסטריה, היא שאלה אותו שאלה פשוטה: "אם מישהו נתן לי פקדון לשמור, והוא רוצה אותו בחזרה – האם אני חייבת להחזיר?"
כשרבי מאיר ענה שכן, היא הובילה אותו לחדר והראתה לו את הילדים המתים. "ה' נתן וה' לקח," אמרה בשקט.
איך היא לא התמוטטה? כי היא ראתה את הילדים לא כ"שלי" אלא כפקדון זמני. הכאב היה זהה, אבל המשמעות שהיא נתנה לו שינתה הכל. במקום "איבדתי את הילדים שלי" זה היה "החזרתי פקדון לבעליו".
זהו הסוד של חוסן אמיתי – לא להפסיק לכאוב, אלא לשנות את המשמעות של הכאב.
חודש אב מלמד אותנו את אותו הלקח. תשעה באב אינו רק יום של אבל על מה שאבד, אלא הבנה שגם החורבן הכי נורא יכול להיות תחנת דרך לחיים חדשים. בית המקדש נחרב, אבל העם שרד. הגלות בעיצומה, אבל הזהות היהודית שלנו ההולכת ומתחזקת ובפרט לאור ההתפתחויות האחרונות בתחום המדיני.
היום, כשאנחנו עומדים בתוך מציאות קפואה של המתנה לגאולה ואי-ודאות על מה ולמה כל הסער הזה, אנחנו לומדים את אותו הלקח. החוסן שלנו לא יבוא מהתעלמות מהכאב, אלא מהיכולת לראות אותו כחלק ממשהו גדול יותר.
סיפור ישועה עכשווי
אמונה שמחזיקה גם בחושך
יש סיפורים שאנחנו שומרים לתקופות מיוחדות. הסיפור הזה הגיע אלינו לפני כשלושה חודשים, אבל החלטנו לחכות עם הפרסום עד לחודש אב, מיד תבינו למה…
אמיר (שם בדוי), מהנדס בן 42 מהמרכז, הגיע לציון לפני שלושה חודשים כשהוא שמח ונינוח וביקש לדבר עם אחד הגבאים וסיפר לו כך: "בגיל 35 קבלתי את ״הפרוייקט של חיי״" הוא מספר בכנות. "דכאון. חד וחלק, בלי הרבה דרכים לייפות אותו… הוא לא הגיע בבת אחת – אלא זחל פנימה לאט לאט, כמו ערפל שמכסה הכל. בהתחלה חשבתי שזה עייפות מהעבודה, אחר כך שזה הגיל. אבל בשלב מסוים הבנתי שזה משהו אחר."
״כשש שנים חיפשתי פתרון. עברתי מרופא לרופא, מפסיכיאטר לפסיכולוג למטפל, ניסיתי המון תרופות ושפע טיפולים. היו תקופות שהרגשתי טוב יותר, אבל זה תמיד חזר. כמו גל שנסוג ואז שוב מכה בכוח. בדרך היה גם אשפוז קשה לצערי…״
המשבר הגדול הגיע לפני כשנתיים עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל שהציפה את כל הטריגרים, ואז גם התרופה האחרונה הפסיקה לעבוד. "הרופא אמר לי בכנות: 'אנחנו ננסה משהו אחר, אבל צריך להבין שיש מקרים שבהם לומדים לחיות עם זה ולהכנע להתקפים׳ לשמוע את זה מרופא – זה היה כמו גזר דין."
אך לפני שנה ורבע הרופא הציע משהו נוסף – לנסות טיפול ניסיוני חדש. "זה היה נשמע מסובך ומפחיד, אבל מה היה לי להפסיד?"
הטיפול החדש עבד. לא מיד, לא בקסם, אבל בסבלנות. "זה לקח חודשים, אבל אט אט הערפל התחיל להתרומם. לא שנהייתי מאושר פתאום וללא הדכאון לגמרי, אבל התחלתי לנשום שוב."
בשנה האחרונה אמיר חי בשלווה יחסית. "אני עדיין לוקח תרופות, עדיין זהיר, אבל אני חי. אני עובד, אני צוחק, אני רואה חברים. הדיכאון לא נעלם, אבל הוא כבר לא שולט בי."
לפני שלושה חודשים הוא הגיע לציון להודות. "הוא סיפר לנו את כל המסע," מספר הגבאי. "איך הוא התפלל פה חודשים שלמים על ישועה ובהירות, איך תרם להחזקת הציון מדי חודש ואיך לבסוף הישועה הגיעה."
ומדוע שמרנו את הסיפור הזה לחודש אב? כי זה בדיוק מה שהחודש הזה בא ללמד אותנו – גם המסע הכי ארוך במקום הכי חשוך יכול להגיע לאור. הסבלנות, האמונה, וההבנה שתמיד יש מוצא – זה מה שמחזק אותנו כאן."
אחרי שדיברנו על המציאות הקפואה שלנו ועל החוסן שנולד מתוך החורבן, מגיעה השאלה המעשית: איך חיים את זה בחיי היומיום? חודש אב ותשעת הימים אינם רק זמן של זיכרון אלא הזדמנות ללמוד איך להתמודד עם הקושי שלנו היום.
להכיר בכאב האמיתי במקום לעבור את תשעת הימים כ"משימה דתית", תנו מקום לצער האמיתי. שאלו את עצמכם: איזה אובדן בחיים שלכם עדיין כואב? איזה דבר שנלקח מכם ועדיין לא מצאתם איך לחיות בלעדיו? החורבן האישי הזה הוא השער להבנת החורבן הלאומי.
לתת לעצמכם רשות להיות "תקועים" החטופים שלנו תקועים במקום שהם לא רוצים להיות בו. גם אנחנו להבדיל, לעיתים תקועים במצבים שאין לנו שליטה עליהם. במקום להילחם נגד התחושה הזו, הכירו בה. זו תקופה לא לפתור הכל, אלא ללמוד לחיות עם מה שאי אפשר לשנות כרגע.
לעשות משהו ממשי למען אחרים חכמינו הנהיגו להרבות באהבת חינם בתשעת הימים כדי לתקן את חורבן בית המקדש שנגרם משנאת חינם. אז בגרסה המודרנית: בחרו אדם אחד בסביבה שלכם שעובר תקופה קשה ועשו למענו משהו קונקרטי. לא דברים גדולים – פשוט להיות שם, לעיתים אפילו שיחת טלפון קצרה או דפיקה על דלתו לביקור קצר יכולים לשנות את יומו לגמרי.
לא לברוח מהעצבות של התקופה תשעת הימים מכילים פוטנציאל עצום של אור ושמחה שיתגלה בעתיד. העצבות של התקופה לא באה לשבור אותנו אלא ללמד אותנו משהו. תנו לה להיות, בלי לנסות "לתקן" אותה מיד.
החודש הזה לא דורש מאיתנו להיות גיבורים. הוא דורש מאיתנו להיות אנושיים – עם כל הכאב, התקווה והמורכבות שזה כולל.